"חזרנו ארצה קצת אחרים"": בני ובנות הנוער של כפר הדסה יצאו למסע שורשים באתיופיה

הנערים והנערות של כפר הנוער הדסה, דור שני ל"דור המדבר" של עולי אתיופיה, חזרו בתחילת יוני 2016

רבות נאמר על קשיי הקליטה של דור העלייה הראשון, "דור המדבר". אך בשנים האחרונות מבינים אנשי מקצוע וחוקרים כי יוצאי אתיופיה, בני הדור השני, ברובם ילדים שנולדו בארץ או עלו בגיל צעיר מאד, מתמודדים אף הם עם קשיים לא מבוטלים בתחומים שונים.

כך, באופן פרדוקסלי, הישגיהם של בני נוער עולים מאתיופיה טובים מאלה של בני הדור השני לעלייה הזאת, ילידי הארץ. ילדים אלה מתמודדים עם שאלות זהות ושייכות. הם אינם מכירים את אתיופיה ואינם חשים כל זיקה או שייכות אליה, אך גם בישראל הם מרגישים לעיתים זרים. רבים מבני הנוער הללו מתביישים בשמותיהם האתיופים ובהוריהם, על לבושם, המבטא שלהם ומנהגיהם. על כך יש להוסיף את פערי התרבות בין בני הנוער להוריהם ולעיתים אף יכולת מוגבלת לתקשר עם הוריהם בשל קשיי שפה והבדלי מנטליות. תחושת ניכור זו מעצמם ומשורשיהם הינה בעלת אופי הרסני המחלחל לתחומי חיים שונים.

בשנים האחרונות יוצאות יותר ויותר קבוצות של בני נוער יוצאי אתיופיה למסע שורשים באתיופיה. מעדויות של בני נוער ואנשי צוות שהשתתפו במסעות מסוג זה, ניכר כי בני הנוער חוזרים ארצה מחוזקים וחשים מחוברים יותר הן למדינת ישראל והן לשורשיהם האתיופיים. לראשונה הם מבינים את אשר עבר על משפחתם ופתוחים לשמוע ולדבר עם הוריהם על תולדות המשפחה, לעיתים לראשונה.

איך הכל התחיל

בחודשים האחרונים, אחת  לשבוע, נפגשה ברמת הדסה קבוצה של נערים יוצאי אתיופיה בכיתות י'- י"א, כדי לדבר על נושאים המשותפים להם – שאלות זהות, שייכות, פערי התרבות עם הוריהם ועוד. חלומם של חניכי הקבוצה היה לנסוע לאתיופיה, לראות במו עיניהם את המקום בו חיו הוריהם ודרך כך לנסות ולהבין ולו במעט את מקורם ושורשיהם.

לא טיול – אלא מסע התבגרות

כך כותבים נערים שחזרו מהמסע: "חזרנו ארצה קצת אחרים. אולי בוגרים יותר, גאים יותר, מעריכים יותר. היום אנחנו מבינים קצת יותר טוב את ההורים שלנו, אחרי שראינו מקרוב את גודל השינוי שהיו צריכים לעבור".

נער אחד העיר: "המסע הזה הוא חובה לכל נער ונערה בני הקהילה, חלק מתהליך ההתבגרות והחיבור לזהות שלנו כבני נוער יהודים ישראלים ממוצא אתיופי".

נערה שחזרה ממסע כזה מעידה: "בחיים לא הרגשתי יותר מחוברת לעבר שלי ומעולם גם לא הרגשתי יותר ישראלית. לפני המסע לא דיברתי עם אבא שלי על אתיופיה. היום אני מבינה שזה חלק גדול ממי שהוא וכנראה גם חלק גדול ממי שאני".

הנערים והנערות שחזרו מאתיופיה מדברים על מסע התבגרות וחיבור רגשי לא רק לעבר שלהם, אלא גם לעתיד שלהם כישראלים. בזכות תרומות מ"הרוח הישראלית", הנערים מכפר הדסה חזרו לכפרים שבהם נולדו וגדלו הוריהם, ביקרו באנדרטה לזכר הנספים בדרך לסודן, פקדו בתי כנסת עתיקים – וחזרו ארצה שלמים יותר, ומחוברים יותר לזהותם.

Comment

לתרומות