עמי מגן, מנהל כפר הנוער הדסה נעורים, לכבוד יום החינוך הבינלאומי

ליום החינוך הבינלאומי של האו"ם

לשאלת החינוך פנים רבות: מיהו איש החינוך? מהי מערכת החינוך המיטבית – פינלנד? סינגפור? ולמה לא פה בישראל?

העיסוק בשאלה זו, רלוונטי מתמיד, מקבל משמעות נוספת בתקופה הזאת של התמודדות עם משבר הקורונה. ברגע אחד כל מערכת החינוך שינתה פניה: המובן מאליו נעלם, המסגרת התערערה, שעת ההשכמה התאחרה, והפיג'מה החליפה את התלבושת האחידה. ובתוך כל ההנחיות המשתנות, הלחצים והמתחים נמצאים התלמיד והתלמידה, הילד והילדה, הנער והנערה.  המציאות הזאת לא פסחה גם על חניכי כפרי הנוער.

לא רבים מכירים את מסגרות כפרי הנוער במדינת ישראל. אלה מסגרות חינוכיות ייחודיות, הנותנות מענה למגוון רחב של בני נוער במדינת ישראל. במרבית כפרי הנוער החניכים מגיעים מבחירה, במעטים מהם הם נשלחים בצו בית המשפט. ובעצם, גם שאלת הבחירה אינה פשוטה: מה מוביל נער או נערה לבחור בצעד משמעותי שכזה של עזיבת המסגרת הביתית?

כשחניך מצטרף לכפר, הכפר נעשה ביתו השני, ולפעמים הוא אף הבית המשמעותי ביותר. הכפר מספק את כל צרכיו ונותן מענה לכל שאלותיו (טוב, כמעט לכולן), הכפר כתעתיק קהילה מכיל בתוכו מגוון של בעלי תפקידים הנעים בין עולמות החינוך לטיפול ונותנים מענה לצרכי הנערים והנערות על בסיס סולם הצרכים של מסלאו.  בעיקר – בכפר ניתנת לחניך הזדמנות שווה אמיתית להצלחה בחיים, ליצירת תמונת עתיד מיטבית. "דרוש כפר שלם לגדל ילד" איננה קלישאה, היא הסיפור החינוכי במלוא הדרו ועוצמתו. ואם הדבר לא היה ברור עד עכשיו, הגיעה הקורונה ונתנה תוקף למילים "איש חינוך" ו"מחנך". זה לא שלא הבנתי את זה קודם, אך התקופה הזאת חידדה את התובנה שלי שהוראה היא מקצוע, ואילו חינוך הוא דרך חיים.

באמצע מרץ, כשבוטלה מערכת החינוך הרגילה ועברה כולה ללמידה מרחוק, נקלעו מאות אלפי תלמידים לשהייה בבית בין הספה למיטה, ללא מסגרת ובניסיון להתמודד עם למידה בזום. ובתוך כל זה, החיים בכפרי הנוער ובפנימיות נמשכו: היו חניכים שנשארו במסגרות האלה כי לא היה להם לאן לחזור, והמחנכים נדרשו ליצור שגרה חדשה במקום השגרה הרגילה שהופסקה. שלא כמו התלמידים האחרים, שישבו בבית ואט־אט התחילו ללכת לאיבוד, בכפר עבד צוות חינוכי עם החניכים, יזם פעילויות מותאמות, ובעיקר – היה שם בכל רגע. צוות הפנימייה נכח בהשכמה, בחדר האוכל, בשיחות הקבוצה, בפעילות הערב, וכמובן בכיבוי האורות. ברגע אחד  התחדד הכול, ונעשה לנו ברור מהי מערכת חינוך אמיתית ומיהו איש החינוך

הבנו שלא העברת הידע וההוראה היא העיקר. הלוא הידע הוא כבר נחלת הכלל, וכמעט כל דבר אפשר למצוא במרשתת – עוד שיעור בהיסטוריה, עוד דוגמה לפתירת משוואה, 'סיפור פשוט' של ש"י עגנון, שיר באנגלית או הצהרת בלפור. לעומת זאת, יש דברים שרק מגע אישי מאפשר – מבט בעיניים, דאגה, אכפתיות, חום ואהבה, הגנה ובעיקר תחושה של 'יחד'. ושוב קופצת ההבנה שהוראה היא מקצוע, ואילו חינוך הוא דרך חיים.

אנו שומעים אנשים רבים שמתהדרים בתואר "איש חינוך" אך עדיין לא השכילו להבין את משמעותו. המשמעות היא מורכבת, ועיקרה: הרצון והיכולת להקריב מעצמך למען קבוצת החינוך שלך. התפקיד אינו נגמר ב־16:00 או בצלצול שמורה לצאת להפסקה, לא בשעה הפרטנית ולא באסיפת ההורים; זאת אחריות יום־יומית, 24/7, על כל המשתמע מכך. מי שרוצה להיות מבוגר משמעותי, מי שמבקש להיות מחנך – שיהיה מוכן להקריב.

בשנתיים המטלטלות שאנו חווים במערכת ישנם חניכים  שנשארים  בפנימייה כי אין להם לאן ללכת, וכאלו שלעיתים נשארים בבית למרות רצונם לחזור לפנימייה כי צריכים לעזור להורים. הצוות החינוכי הבין שעליו לטפל בכולם – באלה שנמצאים בכפר וגם עם אלה שאינם בכפר: לקיים איתם קשר רציף של שיחות טלפון, מפגשי זום, ביקורי בית, לחלק תלושי מזון, וגם לגייס כסף לקניית מחשבים ניידים לשימושם בבית. לדוגמא שיתוף פעולה יחד עם הרוח הישראלית על כל משאביה ומתנדביה עזרו לה לייצר את ה X פקטור שכבר יודע להביא לתהליך החינוכי, קהילה שלמה כבר אמרנו?

שאלו אותי לא פעם מהי שיטת החינוך הטובה לדעתי – דמוקרטית? אנתרופוסופית? מונטסורי? פרוגרסיבית? ואני תמיד עונה שזה הכול יחד. איש החינוך צריך להיות אדם למדן, סבלני, קשוב, אכפתי ואקלקטי. עליו לשדר טוב, ביטחון, הגנה, חום ואהבה.

תמיד אפשר לעסוק בהוראה, אך אם רצוננו להיות מחנכים עלינו להיות מוכנים לשלם את המחיר. ובעצם, בפרספקטיבה של 15 שנה אין זכות גדולה מלהיות אדם משמעותי בחייו של מישהו אחר. הקבלה האמיתית היא בנתינה.

המחנך הוא מורה דרך, אך לא בשביל ישראל אלא בשביל הנפש.

עמי מגן, מנהל כפר הנוער הדסה נעורים.