20.7.2006

כאשר התותחים רועמים, המחנכים מתוסכלים. ובצדק. המלחמה טורפת את הקלפים המוסריים שלהם. היא משבשת להם את השגרה. היא מאלצת אותם להתמודד עם מצבי חירום. עם זאת, הם לא מרימים ידיים. מתייעצים. משוחחים. מתעדכנים. יוצאים ביוזמות. בעיקר הם מחכים לסיומה של המלחמה שנכפתה עליהם.

איני יודע מה לעשות. למרות המידע הרב שאנחנו מקבלים, היוזמות המבורכות של ארגונים ובודדים. איני יודע אם אחרים יודעים. תחושתי היא שעיתונאים, המנועים מלהגיע לשדה הקרב, מסקרים את ההפצצות כאילו מדובר בפיגועים. מצד שני, הפרשנים טרם הבהירו לעצמם את עמדותיהם. אני רק יודע שמלחמה הזו תיזכר כמלחמת עד כאן. עד כאן עם ההבלגה. עד כאן עם הסבלנות. עד כאן עם ההתגרויות. עד כאן עם הפיגועים.

אני לא יודע מה יוליד יום. אני נזהר. בדרכי לקריית מוריה, אני שואל את עצמי מה מצפים מאיתנו אלפי שליחי הקיץ, השליחים המתנדבים, השליחים המקצועיים ושאר המחנכים הפרושים ברחבי העולם. הרי הם יכולים לדעת את מה שאני יודע. יכולים להגיע לחומרים שאליהם אני מגיע. אנחנו רק יכולים להעמיד את עצמנו לרשותם, לבקש מהם לפנות אלינו בכל שאלה ולהעביר לנו כל חומר שיכול לעניין את עמיתינו.

בדרכי לקריית מוריה, אני נתקל במודעה האומרת: "התנצלות. בתאריכים 23-7 – 1-8 יתקיימו באילת מסיבות העיר האדומה. אנחנו מתנצלים מראש על הרעש." המודעה תלויה על תחנות האוטובוסים בדרך חברון, המובילה לקריית מוריה, בירושלים. על החתום: Esc.

אני לא בורח לשום מקום. אני נשאר בקריית מוריה.

 ד"ר אמי בוגנים