בימים טרופים אלה, הסוכנות היהודית נטלה על עצמה להעביר ילדים מהצפון למרכז הארץ. בהתחלה, היא רק דאגה לחייהם. לאחר, היא שאלה את עצמה מה עושים איתם. היום היא כבר מתאמת בין הגורמים השונים המעורבים בעשייה הרחבה ועוקבת אחרי פעילותם. המחלקה לחינוך נכנסה לתמונה בשבוע השני. היא נתבקשה לתרום מניסיונה החינוכי במחנות. המשימה הוטלה על נחמה ויינגרטן-מינץ, לשעבר מנהלת הסמינרים הציוניים, כיום מנהלת תכנים ותוכניות בחטיבה לתכנים. היא נרתמה מייד למשימה והחלה לגייס בוגרי תוכניות לתפקידי ריכוז והדרכה עבור האתרים השונים. היא לא ידעה מה מצפה לה.
נלוויתי אליה בכמה ביקורים וגיליתי עד כמה הסוכנות היהודית נוטה להיענות לאתגרים עוד לפני שהיא יודעת אם היא יכולה להתמודד איתם. הפעם היו לה נסיבות מקלות. אם כולנו ידענו שהרעה תצא מן הצפון, אוכלוסיית הצפון לא הוכנה לה. ידענו במעומעם שקטיושות יפלו על היישובים אבל לא נערכנו להכנת המקלטים ולפינוי תושבים. אולי בגלל שלא מקובל לדבר על פינוי; אולי בגלל שכושר האלתור והתושייה יותר מפותח אצלנו מכושר התכנון. למרות הוועדות, התוכניות והיועצים. לקח לנו שבוע ימים להבין שהמלחמה תהיה יותר ארוכה ממה שחששנו ושהדבר הטוב ביותר שעלינו לעשות הוא לפנות תושבים למרכז ולצייד את המקלטים. קטיושות יפילו פחות קורבנות.
הגענו לכפר בתיה נחושים בדעתנו לבנות עם מלווי הילדים תוכנית חינוכית לתפארת... המחלקת לחינוך יהודי-ציוני. דיברנו על חוברות הפעלה, על ציוד למשחקים, על מערכי שיעורים. מייד, גילינו את הפער בציפיות. כרמל, האחראי, לא ידע לומר לנו כמה ילדים מונה הקבוצה:
"יצאנו מכרמיאל תחת הפגזה", הוא אומר, "העלנו לאוטובוסים את כל מי שיכולנו. הקטיושות המשיכו ליפול מאחורינו על הכביש."
הקבוצה מנתה כמאה ילדים ומתבגרים, רובם בני עולים מרוסיה וארגנטינה. הם לא ידעו איפה הם נחתו ומה מצפה להם. לא הם ולא המדריכים שלהם. בינתיים, חיכו לחדרים ורצו לדעת אם הם ממוזגים, אם אפשר להשיג קולרים ואיפה הקיוסק הקרוב ביותר. עבור חלקם, הצעירים ביותר, זו הייתה הפעם הראשונה שהם עוזבים את הבית. מדריכים מהצופים ביקשו מהם להסתדר בשלשות. או שהם לא הבינו את המילה או שהם לא הבינו את המבנה. לקח הרבה זמן עד שנכנסו לחדרים. בלי מזגנים, בלי קולרים, בלי טלוויזיות. נחמה לא איבדה את העשתונות. היא הפעילה את רשת בוגרי הסמינרים הציוניים, איתרה רכז ומדריכים וגייסה אותם בצו... הסוכנות. כאשר התברר שלא גויסו קודם לכן בצו 8.
בכפר הנוער עלומים ציפה לנו סיפור אחר. רכז הקבוצה השאיר את אשתו ואת בתו מאחור ולקח איתו את החיילות המשרתות במגדל העמק. הוא תפס פיקוד ושלט היטב במצב. הייתה לו רק שאלה אחת:
"איך מקבלים אישור כניסה לבריכה?"
פתאום נחתה עליו עובדת משירותי הרווחה של עיריית כפר-סבא:
"נתבקשתי להעביר לכם פעולות הרפיה."
הרכז לא הצליח להסתיר את תמיהתו. מצד אחד, מחלקה מהסוכנות העוסקת בחינוך, מצד שני, שירותי רווחה העוסקים בתמיכה. הוא מבקש בריכה, מציעים לו בריסטולים ופטפוטים. התחלנו להבין שלילדים ששהו ימים ולילות במקלטים לא תהיה סבלנות לא להפעלה ולא לוונטילציה. בירושלים, לא הבינו בדיוק למה נחמה מתכוונת כאשר היא אומרת שהיא צריכה "מדריכים, הסעות ואטרקציות". בצד השני של הקו, אלן הופמן, מנכ"ל המחלקה, שואל בדרכו:
"מה יכולה להיות תרומתה של המחלקה לחינוך?
– אוטובוסים ואתרים.
– תרומתה הייחודית?"
אני מתאפק שלא להקריא לו בטלפון את ייעוד המחלקה הדוגל בהעמקת "משמעותה הייחודית והרב-ממדית של ישראל..." לזכותו ייאמר שגם הפעם הוא התעשת מהר, לקח את האוטו והתלווה לנחמה בסיוריה.
הסיפורים חזרו על עצמם באתרים השונים. למרות המאמצים, ההתנדבות והעזרה, תחושה של פליטות ניכרת בכל. עקירה. אי-ודאות. דאגה. במבטים ובצחוקים. הריחוק מהמשפחה, מהבית, מהשכונה עושה את שלו. אני מגלה שנופש כפוי יכול להפוך לסיוט. אפילו הבקשות העידו יותר על מבוכה מאשר על פינוקים. לא יודעים מה יוליד יום. רוצים לחזור לשגרה. דבר אחד בלט במיוחד. לפחות בעיניי. בכל מקום ש"בוגר" של הסוכנות היהודית, לרוב שליח לשעבר, חלש על המבצע, כדוגמת יורם שפיקד על פינוי 400 ילדים ממבואות החרמון לגבעת וושינגטון, הייתה לנו שפה משותפת וידענו מראש שהדברים בשליטה. פתאום אתה תופס עד כמה מעצבת יכולה להיות תקופת השליחות בחייו של אדם. מדובר כנראה במתנה הכי יפה שהסוכנות יכולה להציע לאיש או אישה נמרצים הרוצים לתרום מאמונתם ומעשייתם לעם היהודי. עד היום, הסוכנות לא השכילה לנצל את מאגר השליחים החוזרים. בכל הרמות ולכל מיני משימות. במשבר הנוכחי היא מילאה תפקיד חשוב באיגום המשאבים ובתיעול המאמצים. כאשר שאלנו את המפונים מי מטפל בכם, הם ענו: "הסוכנות." ובפיהם, המילה לא הייתה שם נרדף לביורוקרטיה מיושנת. אלא נסכה ביטחון באלפי הילדים והוריהם.
הסוכנות תפקדה כמעין ארגון הומניטארי יהודי שלא הבחין בין ילדי ג'וליס וילדי מעלות. תמיד האמנתי שעתידה לפניה. אם תדע להתאים את יעדיה לתנאים החדשים של הפזורה היהודית והישראלית בעולם ולמצב את עצמה בחברה הישראלית. הדבר קשה אבל בר-השגה. והוא מעבר לשיפור איכות השירות. הרבה יותר.
אמי בוגנים