14 בפברואר 2008 / ח' באדר א' התשס"ח

שמו של הנער הוא שניר. אבל בעצם מאחורי שם זה מסתתר סיפור חייו, תחת אש איומה, של תלמיד תוכנית נטע של הסוכנות היהודית מהעיר שדרות..

וכך הוא מספר :

שלום קוראים לי שניר...

רציתי שתדעו מה עבר עלי בשנה האחרונה .. מבחינת הקסאמים.

קודם כל זה לא נגמר וכנראה שגם לא יגמר. זה כל הזמן נמשך. כל האיום הזה של ירי הטילים עלינו - שדרות. זה קשה מאוד.

בשנה האחרונה זה היה הכי קשה מתוך  שבע השנים, מאז שהכל התחיל. בתחילת שנת הלימודים הייתה התקפה מאסיבית על העיר והיו הרוגים והרבה פצועים וזה הפחיד את כולנו.

בעניין הזה אין גיבורים. אני לא יכול לצאת מהבית כי אני פוחד. גם חברים שלי לא יוצאים. אנחנו לא רואים אחד את השני יותר פנים מול פנים. יש לפחות פעם אחת ביום אזעקה ואני מפחד לצאת החוצה שהיא לא תופעל פתאום ואני לא אהיה באזור מוגן.

לפני כ-4 חודשים הייתה המתקפה המאסיבית השנייה שהייתה הכי מפחידה מבין כולן. נורו עלינו כ-300 טילים בשבוע וזה נמשך לחודש. אפילו להתקלח היה מאוד בעייתי. הייתי מתקלח לדקה וחוזר למקלט. הפסקנו ללמוד, לצאת, לבלות בעיר.. ראיתי שכנים נפצעים וזה היה קשה. ואז ההורים שלי וכל שאר הדודים החליטו לצאת לחופשה. העברתי שם את הזמן. לאחר שבועיים חזרנו וראינו שהכל נשאר אותו דבר .עדיין מתקפות ועדיין נפצעים. .כמו שאתם מנחשים גם היה קשה מאוד בלימודים. לכל אחד ואחד מאתנו היה קשה להצליח בבחינות. ההרגשה הזאת של הפחד נמצאת איתך בכל רגע ורגע כי אתה יודע שזה לא נגמר. זאת פחות או יותר השנה שהייתה.