21 במאי 2007 / ד' בסיון התשס"ז

"המצב נורא. פשוט נורא," אומר אהוד אדרי, גבר נעים הליכות בן 30, בעל מספרה במרכז שדרות.

"לא קל לנסות לנהל עסק בשדרות," אומר אהוד. "במשך שבע שנים חיינו בצל הטרור. אך לאחרונה הזמנים באמת מאוד קשים. כאשר רקטות נופלות, לקוחות לא באים. צ'קים חוזרים. כל יום בו אני לא עובד אני בפיגור של חודש. אני עדיין צריך לשלם מיסים וחשבונות. לאף אחד לא אכפת שאני לא מרוויח מספיק כדי לשלם."

כשהוא מסתכל סביב המספרה הריקה שלו, ביום שבו מעל ל-20 רקטות קסאם פגעו בשדרות, אהוד מדבר על האופטימיות שלו מלפני מספר שבועות, כאשר הוא קיבל מתנה בלתי צפויה מהסוכנות היהודית דרך תורמים אכפתיים מרחבי העולם. מתנה שנגעה בעמקי נשמתו.

"רואה החשבון שלי אמר לי שהסוכנות היהודית נותנת מענקים לעסקים קטנים ויכול להיות שאני זכאי. אז הגשתי בקשה," אומר אהוד בגישה הנחמדה והחברותית שלו. "והנה, נתנו לי 1000 דולר."

"זו הפעם הראשונה שקיבלתי משהו בחינם. הפעם הראשונה שלאנשים בשדרות ניתן משהו ללא תנאים. כל העיר דיברה על זה", הוא אומר, עדיין קצת מופתע מהנדיבות הזו. "זו הייתה הרגשה נפלאה וזה עזר לי לצאת קצת מהחובות. כל אגורה חשובה."

אהוד, בנם של מהגרים ממרוקו, גדל בשדרות. הוא אוהב את המקום ופתח את המספרה שלו לפני חמש שנים בגלל שרצה להשקיע בעיר. הוא ואשתו, שגדלה באופקים, הורים לילדה בת שנתיים וחצי, אור. "היא האור של חיינו ואם משהו היה קורה לה, אני לא יודע מה הייתי עושה. אנחנו חושבים על עזיבת שדרות, אך לאן נלך? ומה עם הלקוחות שלי? אני לא יכול לעזוב אותם."

אך אהוד אומר שהמצב בשדרות הוא מעבר לפחד פיזי. "מבחינה רגשית, נכווינו קשות מהמצב. אף אחד כבר לא חי חיים רגילים, ואני חושש שהילדים פה אבודים. איזה מין ילדות יכולה להיות להם כאשר הם לא יכולים לשחק בחוץ, כאשר הם מתורגלים לתפוס מחסה ברגע שהם שומעים אזעקה של רקטות מתקרבות. זה גובה מחיר כבד."

די במפתיע, לאהוד אין רגשות שנאה כלפי הערבים ברצועת עזה. "כמונו, הם צריכים שהממשלה שלהם תשקיע בתשתיות חדשות. הם צריכים תקווה לחיים יותר טובים. אני באמת מאמין שאם שני הצדדים יציבים מבחינה כלכלית יהיה לנו סיכוי יותר טוב לשלום. אנו צריכים לחיות זה לצד זה. השנאה שלהם לא מובילה אותם, או אותנו, לשום מקום."