7 במרץ 2007 / י"ז באדר התשס"ז
הוא ממוקם ליד נתניה ומשרת מעל 500 צעירים בסיכון בגילאי תיכון. כפר הנוער-העולה הדסה נעורים ידוע בתכניות הספורט המיוחדות שלו. הכפר נתמך על ידי הסוכנות היהודית והדסה – הארגון הציוני של נשות אמריקה. להלן קטעים מכתבה של מרב בטיטו-פריד כפי שהופיעה במעריב:
האלופים של הדסה נעורים – גבוהים, חסונים וגמישים – מקשיבים ברצינות למנהל נחום כץ. הם לא רוצים לפספס אף מילה. עם מדי הספורט שלהם, אותם קיבלו בתרומה מחברת ספורט גדולה, הם נראים כמו חיילים מאומנים לפני קרב.
הם מגיעים לכאן עם ציונים נמוכים, ועם חסכים באהבה ובכבוד עצמי וחוסר משווע ביד מכוונת בחייהם. לא קשה להאמין שאם הם לא היו מגיעים להדסה נעורים הם היו גומרים ברחוב או בשפל המדרגה. הנערים מקשיבים כאשר כץ מסביר להם מהו נוער בסיכון: הם שומעים אותו אומר שאם המדינה לא היתה נרתמת לסייע להם במצוקתם "הם היו הופכים להיות סכנה לעצמם ולסביבה שלהם". אחד מהם נד בראשו כשכץ אומר: "נוער בסיכון הוא נוער ללא חלומות". אחד הנערים האחרים מחייך כשכץ שולח אותי לראות את החדרים שלהם: "... לראות תמונות של אלופים תלויות על הקירות. הילדים האלה מפוקסים המטרה אחת. הם יודעים בדיוק כמה סנטימטרים נותרו להם בקפיצה הבאה כדי להפוך להיות בדיוק כמו האלופים שהם אוהדים".
כל אחד מהנערים האלה מתחרה ב-10 עד 15 תחרויות ארציות בשנה, תחרויות הדורשות ריכוז עילאי וחוסן נפשי יוצא מהכלל – משהו שבני נוער שואבים בדרך כלל מהוריהם או מדמות בוגרת אחרת בקרבתם. למרות זאת, כאן לא תמצאו הורים או בני משפחה היושבים ביציע ומעודדים. קשה להם להגיע. הנסיעה עולה כסף וכרוכה בהפסד ימי עבודה ולכן לא מתאפשרת ביחד עם הקשיים היומיומיים העצומים שהיא מנת חלקם.
גדי אוחיון, תלמיד כתה י"ב, הוא אלוף ישראל בקדטים בריצת 100 מטר ובקפיצה לרוחק והוא אף זכה במקום השני בתחרות של התיכון בריצת שליחים ל-100 מטר. הוא כבר נסע למספר רב של תחרויות בחו"ל. הוא מקווה להגיע לקריטריון הדרוש לאליפות אירופה לנוער שתיערך השנה בהולנד. אוחיון גדל בעכו עם עוד 4 אחים ואחיות, במשפחה בה ההורים עבדו מבוקר ועד ליל כדי לכלכל אותם. אימו מנקה במפעל מקומי ואביו עובד בחברה קדישא. "הייתי ילד טוב, אבל לא למדתי כמו שהייתי צריך", אומר גדי בחיוך. הוא מצולם כשהוא משתתף בתחרויות שונות באצטדיון, עם שריריו הבולטים, אבל במציאות הוא צעיר חמוד הממעט בדיבור. "בשכונה שלי יש הרבה גורמי פשע שמסתובבים חופשי ולא קל לשמור על עצמך. כילד ידעתי שקשה להורים שלי, לכן ניסיתי לבקש מהם כמה שפחות".
כשרצה להצטרף לקבוצת הספורט בבית ספרו, הוא לא העז לבקש מהוריו את 150 השקלים הדרושים. כשראה המאמן שישנה בעיה, הוא דיבר עם אביו ושיחרר את הנער מחובת התשלום. "ידעתי שעכשיו אני מחויב כפליים, כי עשו לי טובה", אומר גדי. "למרות שלא התייחסתי ללימודים ברצינות, לא העזתי לחפף בשיעורי ספורט. הגעתי בזמן ומעולם לא פספסתי אימון".
גדי אוחיון הוביל את בית ספרו בעכו לאליפות הארץ באתלטיקה, בה השתתפו בכל תחרות אפשרית. "בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני שווה משהו", נזכר גדי. במהלך אחת התחרויות ניגש אליו מאמן אחד והציע לו ללמוד בהדסה נעורים. "בהתחלה זה היה קשה, התגעגעתי הביתה ולא הבנתי מה אני עושה כאן. כמעט חזרתי לעכו".
בפנימייה מתחנכים כ-207 נערים ונערות מכיתה ט' עד י"ב, ועוד 300 חניכים במסגרת אקסטרנית. כמחצית מהתלמידים בפנימייה לוקחים חלק בפרויקט הספורט בפיקוח ארקדי סקליאר (60), בעצמו אלוף ברית המועצות לשעבר בריצה. הפרויקט פועל כבר 10 שנים ומטרתו לטפח ולאמן ספורטאים ישראליים המוגדרים כ"נוער בסיכון".
לפני שנתיים נסע סקליאר לאתיופיה ביחד עם מוקאט – תלמיד שעלה מאתיופיה, התחנך בהדסה נעורים ונשאר בכפר כמדריך. יחד הם נסעו לאדיס אבבה במשימה מטעם איגוד הספורט, ובחנו שם עשרות צעירים יהודיים. הם בחרו מתוכם 8 מצטיינים ואיתם הם עבדו במהלך הקיץ, בריצות ובאימונים מבוקר עד ערב. אחד הצעירים היה אילק באלאי, בן 18. "לשכנים הנוצרים שלנו באדיס אבבה היתה טלוויזיה. לפעמים הם הרשו לנו להסתכל. ערב אחד ראינו את ריצת המרתון שהתקיימה באולימפיאדת בייג'ינג. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את קניניסה בקילה, הנציג האתיופי. הוא השתתף בריצות ה-5000 וה-10000 מטר ושבר שיא עולם. הוא זכה במדליית זהב, וכשראיתי אותו ידעתי שאני רוצה להיות כמותו".
אילק התחיל לרוץ – בדרך לבית הספר ובחזרה, בוקר וערב ובכל הזדמנות. לאחר כמה חודשים הוא שמע על שני הישראלים, אחד מהם דובר אמהרית, שמחפשים צעירים מוכשרים וספורטיביים. יחד עם עוד עשרות חברים הוא עמד בתור כדי להבחן. לאחר מכן הוא הפך לילד הכי מאושר בשכונה כשהבין שהחיים שלו עומדים להשתנות. "במשך 7 שנים גרנו באדיס אבבה. הגענו לשם מדנגל, כפר קטן ליד גונדאר. חיכינו 7 שנים כדי לעלות לארץ, אבל לא האמנתי שבסופו של דבר תעלה כל המשפחה שלי לארץ בזכותי".
בהתחלה ניסו לשכנע את המשפחות לאפשר לילדים לעלות קודם, כאשר בשלב מאוחר יותר יצטרפו שאר בני המשפחה. אך כולם סרבו. הם חששו שהניתוק יהיה לתמיד. סקליאר הבטיח לילדים שהוא יעשה הכל כדי לארגן עבורם בגדי ספורט (תרומת חברת נייקי) ואז הוא נפרד מהם בצער.
לאחר כמה חודשים התברר כי הודות להצלחות של הנערים, יוכלו חלק מהמשפחות להגיע לישראל. משפחתו של אילק ומשפחה נוספת הובאו ארצה בסוף קיץ 2005. "זה היה מאד קשה", נזכר אילק. הוא עדיין מתקשה קצת בעברית והוא ביקש מחבר שיישב איתו במהלך הראיון. למרות זאת הוא כבר הספיק לסיים עבודה במחשב על קניניסה בקילה, יחד עם החבר. "באתיופיה לא העזנו לזוז בכיתה. כאן לא מפסיקים לזוז ולדבר במהלך השיעורים..."
אילק השיג את המקום השלישי בתחרות ריצת שדה באליפות ישראל לנוער. הוא עדיין לא הפסיק לחלום על קניניסה בקילה.