דצמבר 2011 / טבת התשע"ב

חברים יקרים,

בחג חנוכה זה, אני מביט לאחור ונדהם כמה השתנו הדברים מאז היותי ילד, ועד כמה דברים אחרים נותרו כשהיו. כיום רואים קישוטי חנוכה בכל מקום בחו"ל. אנשים פתוחים יותר לקבל חגים של קבוצות אתניות שונות – וגם החג שלנו נכנס ל"מיינסטרים", אפילו בתפוצות.

מי חשב שניתן יהיה לקנות מנורה ב"טרגט" או ש"טיפאני" – מצידה השני של הסקאלה – תאחל ללקוחותיה חנוכה שמח ב"ניו יורק טיימס"? כילד ברוסיה, חג החנוכה לחלוטין לא היה ב"מיינסטרים", ואפילו לילדים בארצות הברית, חנוכה נחשב לאח החורג של הכריסטמס. לא עוד! אנו גאים, אנו חופשיים, אנו חוגגים.

על אף השינוי שחל בחג החנוכה במהלך השנים, הוא עדיין שומר על המשמעות הגדולה ביותר שלו – המאבק למען זהות יהודית חזקה. היום אנו לא נלחמים באויב מבחוץ, אלא באויב מבפנים, ואם אנו רוצים לחגוג את החג כראוי, עלינו להבין את המסר שלו.

אנו עדיין נר קטן שתפקידו להביא אור גדול לעולם, ולדעתי זאת בדיוק עושה מדינת ישראל. ההשפעות הזרות עדיין מפתות כבעבר, ומולן הזהות היהודית עלולה להיות חלשה ונטולת זוהר. היא יכולה לנסוב סביב ערב לביבות וודקה או הכרות עם ההיסטוריה והמנהגים שלנו, ולאו דווקא סביב אוריינות יהודית.

חנוכה מעמת אותנו עם אתגר אירוני, שעדיין קיים אלפי שנים מאז נחגג לראשונה. האם תצליח היהדות להתקבל כתרבות ראויה למול הכוחות המנסים לבטל את משמעותה? האם חנוכה מחנך אותנו להיות אור אמיתי לגויים, או שמא מוטב שנטשטש את הבידול שלנו כדי לחוות תחושת שייכות מסוימת? אנו רוצים להיות חלק מתרבות רחבה יותר, אך מבלי ללכת לאיבוד בתוכה. עשינו זאת בעבר. אנו יכולים לעשות זאת גם היום.

חג אורים שמח לכולנו,

מישה