מרטין בובר

1878-1965

פילוסוף ותיאולוג, מנהיג ציוני

 מרטין בובר נולד בשנת 1878 בוינה, ועד גיל 14 גדל אצל סבו, רבי שלמה בובר,

שהיה חוקר מפורסם של ספרות המדרשים והאגדה ותולדות עם ישראל בימי הביניים.

בבית סבו הוא קיבל חינוך יהודי תורני, ובמקביל גם השכלה כללית, ולמד מספר

שפות, ביניהם עברית, גרמנית, צרפתית ולטינית.

בשנת 1892 חזר בובר אל בית אביו בלמברג. משבר דתי שעבר עליו, הוביל אותו לפרוק

מעליו את עול המצוות המעשיות, והוא החל בקריאת הפילוסופים עמנואל קאנט ופרידריך

ניטשה. בשנת 1896 בובר חזר לוינה, שם הלך לאוניברסיטה ללמוד פלוסופיה, תולדות

האמנות, גרמנית ובלשנות.

בשנת 1898, כשהיה בן עשרים, הצטרף בובר לתנועה הציונית ובשנת 1899 היה ציר

בקונגרס הציוני השלישי, שם בובר טען כי הציונות צריכה להתבסס על התעוררות

רוחנית. הוא ניהל ויכוח עם הרצל בסוגיית הכיוון הפוליטי והתרבותי של הציונות.

בובר טען כי יש להקצות את מירב המשאבים לתעמולה ציונית כלפי פנים, כלפי העם

היהודי, בעוד הרצל דחף לתעמולה כלפי חוץ, בשנת 1899 פגש בובר את פאולה וינקלר,

ציונית לא יהודיה וסופרת, שהפכה לימים לרעייתו של בובר, ואף התגיירה.

בשנת 1902 התמנה בובר לעורך השבועון הציוני הרשמי, Die tleW, בו הטיף לחידוש

היצירה הרוחנית של עם ישראל. באותה שנה הוא גם החל לפעול, יחד עם חיים וייצמן

וברתולד פייבל, להקמת מוסד יהודי ללימודים גבוהים, ובשנת 1913 החלוו בהכנות

המעשיות שמימשו תכנית זו והיוו את היסודות לאוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1904 נטש בובר את הפעילות המדינית והחל לעסוק במחקר, במיוחד בנושא החסידות.

 בשנת 1906 הוא פירסם מהדורה מעובדת בגרמנית של סיפורי המעשיות לר' נחמן מברסלב,

ושנתיים מאוחר יותר פרסם בגרמנית את 'אגדות הבעל שם טוב. ' בובר ראה את חיי

האמונה כדו-שיח מתמשך בין האדם לאל, וטען כי היהדות היא דת הומניסטית המקשיבה

לרחשי ליבו של האדם, שהינו בעל זכות וחובה להביע את עמדתו. תפיסתו של בובר

השפיעה הן על צעירים יהודים והן על הוגים ותיאולוגים נוצרים.

בין השנים 1910-1914 למד בובר על מיתוסים, ועסק בכתבים מיסטיים. במהלך מלחמת

העולם הראשונה הוא סייע להקמת ועד העזרה היהודי ליהודי מזרח אירופה וכן התמנה

לעורך הירחון היהודי גרמני Der Jude ('היהודי'), תפקיד בו החזיק עד שנת 1924.

בשנת 1921 בובר החל בקשריו הקרובים עם פרנץ רוזנצוייג. בשנת 1922 שניהם שיתפו

פעולה בבית המדרש של רוזנצוייג, הידוע בשמו הגרמני 'suahrheL'.

בשנת 1923 פרסם בובר את חיבורו המפורסם 'אני-אתה'. בחיבורו הוא זיהה שתי סוגי

הגדרות בסיסיות של יחסים - אני-אתה ואני-זה - אשר כל הקשרים של אדם הן עם

חפצים והן עם אנשים יכולים להיכלל בתוכן. היחס של אני-אתה מאופיין בישירות

ובפתיחות, כאשר שני הצדדים שווים זה לזה. היחס של אני-זה מתאפיין בכך שאחד

הנוכחים רוצה להשתמש בשני, על מנת להשיג מטרה מסויימת. בובר השתמש ביחס אני-אתה

כדי לתאר את היחסים בין האדם לאל, אשר משמש כ"אתה" הנצחי.

בשנת 1925 החל בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית ובשנים 1926-1928 שימש כאחד העורכים

לכתב העת Die' rutaerK' ('היוצר'). בשנת 1930 בובר הוכתר כפרופסור של כבור

באוניברסיטת פרנקפורט, אך שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, עם עלייתו של

היטלר לשלטון, נאסר עליו להעביר הרצאות והוא פרש במחאה מתפקידו. באותה שנה

הוא ייסד את המשרד המרכזי לחינוך יהודי למבוגרים, אשר חשיבותו הלכה וגברה,

עם הרחקתם של יהודים ממוסדות ציבור. בובר הנהיג באותה תקופה את יהדות גרמניה,

יחד עם ליאו בק, וקרא להתמקד בלימוד התרבות היהודית וביצירה רוחנית, על מנת

לעמוד גאים אל מול הנאצים.

בשנת 1938 עזב בובר את גרמניה והשתקע יחד עם בני משפחתו בירושלים. הוא קיבל

מישרת פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים באנתרופולוגיה ובמבוא לסוציולוגיה

ונטל חלק בדיונים על בעיית היהודים בארץ ישראל ושאלת הערבים, במקביל להמשך

עיסוקיו בתרגום התנ"ך בפילוסופיה ובחסידות.

עוד לפני הגעתו לארץ, בובר השתייך ל"סוציאליזם האוטופי", אשר ראה במדינה מכשיר

להגשת ערכי השיוויון בחברה. הוא עודד התיישבות בקיבוצים ובנוסף, קרא להקמת

מולדת משותפת ליהודים ולערבים, שבה שני העמים יוכלו להתפתח במקביל. לאחר

הגעתו ארצה הפך לחבר בסיעת "איחוד", שיעודה היה הקמת מדינה דו-לאומית.

בשנת 1951 בובר זכה בפרס "גתה" של אוניברסיטת המבורג, ובפרס "השלום" של האיגוד

הגרמני להוצאות ספרים. בשנת 1958 הוא זכה בפרס ישראל.

בובר נפטר ביוני 1965 בביתו שבירושלים.