דוד וולפסון

(1856-1914)

הנשיא השני של ההסתדרות הציונית העולמית

דוד וולפסון נולד בליטא וקיבל חינוך מסורתי. ב 1973, כדי למנוע את

גיוסו לצבא הרוסי, נשלח לאחר בגרמניה. למד בתלמוד תורה שניהל אחד

ממנהיגיה העתידיים של תנועת "חיבת ציון". עסק בעבודות שונות ולבסוף נכנס

לעסקי עצים והפך לאיש עסקים אמיד, מחשובי הקהילה היהודית בגרמניה.

ב 1893 הצטרף ל"חיבת ציון". ב 1896, בהשפעת החוברת של הרצל "מדינת

היהודים", נסע לוינה, הציג עצמו לפני הרצל ועד מהרה נעשה עוזרו הנאמן

וידידו האישי הקרוב. וולפסון היה זה שהציע שדגל התנועה הציונית יהיה כחול

 לבן כצבעי הטלית. בקונגרס הציוני הראשון התקבלה הצעתו כי דמי החבר

השנתיים בהסתדרות הציונית ייקראו שקל (ערכו היה 1 פראנק). היה הנשיא

הראשון של בנק אצר ההתיישבות היהודית (1902) ומילא תפקיד מרכזי בבנק עד

סוף ימיו .

בקונגרס הציוני ה 7 ב 1905 נבחר וולפסון, שהיה מקובל הן על "הציונים

המעשיים" יוצאי מזרח אירופה שבה נולד והן על "הציונים המדיניים יוצאי

מערב אירופה שב חי, ליו"ר ההנהגה הקולקטיבית. לאחר הקונגרס ה 7 פעל

להעברת משרדי ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לקלן שבגרמניה. ב 1907

ייסד את ביטאונה הרשמי של התנועה "העולם". ב 1902, למרות בריאותו

הרופפת, נסע לדרום אפריקה ויזם את הקמת ההסתדרות הציונית במקום.

בקונגרס הציוני ה 8 ב 1907 נבחר לנשיא התנועה הציונית. לאחר היבחרו

וולפסון, חסיד "הציונות המדינית" נוסח הרצל, נסע לטורקיה במטרה לקדם את

רעיון הבית הלאומי.. ביקורו נקטע עקב מהפכת "הטורקים הצעירים". באותה

שנה נסע לרוסיה ולהונגריה ונפגש שם עם שרים ואנשי ממשל. ביקוריו ברוסיה

ובהונגריה תרמו לחיזוק העניין הציוני בארצות אלו. ב 1909 נבחר מחדש

לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית.

בפתיחת הקונגרס הציוני ה 10 ב 1911 הודיע וולפסון על התפטרותו מכהונת

הנשיאות. התפטרותו באה עקב הרעה במצב בריאותו והתגברות השפעתם של

"הציונים המעשיים" שאך תכננו להדיחו מהתפקיד. למרות שלא שימש יותר כנשיא

ההסתדרות הציונית, המשיך וולפסון לפעול למען התנועה, במיוחד בתחום הכספי

כלכלי.

רק לאחר מותו זכה וולפסון להערכה ההולמת את פעלו. אפילו יריביו נאלצו

להכיר בתרומתו של וולפסון למפעל הציוני. וולפסון, האיש מן השורה שעלה

לגדולה לאחר עשרות שנים של עבודה קשה ומתמדת, סימל את היפה שבשילוב בין

התרבויות של יהדות מזרח אירופה ומערבה. מכספי עזבונו הוקמה הספרייה

הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב 1952 הועלו עצמותיו ועצמות אשתו לישראל ונטמנו בהר הרצל.