לורד ארתור ג'יימס בלפור

1848-1930

כאשר תאודור הרצל נשא ונתן עם ג'וזף צ'מברלין בשנים 1903,1902 בנוגע להתיישבות יהודים בחצי האי סיני, החל בלפור להתעניין בנושא השאלה היהודית. בלפור היה ראש משלת בריטניה בשנת 1902 אך הפסיד בבחירות של שנת 1905, בשנת 1915 הוא שב לקואליציה והיה שר הצי. בשנת 1916 הוא מונה לתפקיד שר החוץ בקבינט של לילוייד ג'ורג'.

בשנת 1906 נערכה פגישה במנצ'סטר בין חיים ווייצמן והלורד בלפור. בלפור שהתרשם מאוד מאישיותו של ווייצמן שאל אותו " למה דווקא פלסטין ורק פלסטין יכולה להוות את הבסיס

לציונות?" ווייצמן מחה ואמר שכל מקום אחר יחשב כעבודה זרה. הוא הוסיף ואמר " מר בלפור נניח שהייתי מציע לך את פריס במקום את לונדון, האם תיקח אותה?" אבל ד"ר ווייצמן",

השיב בלפור, "יש לנו את לונדון". לכך השיב ווייצמן" זה נכון אולם לנו הייתה ירושלים בזמן שלונדון הייתה רק אדמות ביצה".

התעניינותו של בלפור בציונות פרחה במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשניים בנובמבר 1917 כאשר הוא היה שר החוץ הוא חתם על "הצהרת בלפור". בשנת 1925 ביקר בלפור בפלסטין שם הוא התקבל בהתלהבות בידי היהודים. הערבים קיבלו אותו בדגלים שחורים. הוא הסכים

להיות אורח הכבוד בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית.

בלפור התרשם מהיישובים היהודיים הנבנים והולכים שייצגו את הכוח והבריאות של הבית הלאומי היהודי המתפתח. בשנת 1928 תורגמה לעברית אנתולוגיה עם נאומיו בנושא הציונות.

הסיבות לתמיכתו של בלפור במטרה היהודית נידונו בהרחבה.

בספרו על הצהרת בלפור התייחס לאונרד שטיין לגינוי החריף של בלפור כלפי האנטי שמיות "היחס שעם זה קיבל הוא בושה לנצרות". בלפור התייחס לייסוד בית יהודי לאומי כמעשה

של פיצוי ופיוס.

ההתעניינות בתנועה הציונית נשארה כמסורת במשפחת בלפור. אחיינו רוברט ארתור לייטון, לורד בלפור השלישי, הציע  את רכושו וביתו כמרכז לחינוך ילדי פליטי יהודים מגרמניה.

אחייניתו של בלפור, בלאנץ' דוג'דאל (באפי) עבדה במחלקה הפוליטית במשרד הלונדוני של הסוכנות היהודית לישראל לצידו של חיים ווייצמן.