דברים שנאמרו בפתיחה ליום העיון של המחלקה לחינוך "מיובל לשישים- העשור שחלף"
6.6.2007

לפני כחודש ימים, נאם הסופר והאב השכול  דוד גרוסמן בפני סופרים עמיתים בכנס בניו יורק . כך אמר בין השאר:
"ואני כותב את חיי הארץ שלי, ישראל. ארץ מעונה, מסוממת מעודף היסטוריה ,מעודף רגשות שמעבר ליכולת ההכלה האנושית, מעודף קיצוניות של אירועים וטרגדיה, מעודף חרדות ופיכחון משתק, מעודף זיכרון, מתקוות שנכזבו, מנסיבות גורל שהוא יחיד במינו בין כל עמי העולם; מקיום,שלפעמים נדמה יותר לסיפור בעל ממדים מיתיים, סיפור שהוא כל כך גדול מהחיים, עד שמשהו כמו השתבש ביחסיו עם החיים עצמם, ועם האפשרות שלנו,הישראלים, לחיות אי פעם חיים רגילים,נורמאליים, של מדינה בין מדינות, של עם ככל העמים".
 עד כאן דבריו.

אין ספק שגם העשור שחלף תרם את חלקו לסיפור הישראלי שהוא אכן בעל מימדים מיתיים ואולי אם יורשה לי אף מאני דפרסיבי קיצוני. לך תבין את הדפרסיה הלאומית הניכרת בסקרים אל מול הכלכלה הפורחת ובראשה תעשיית ההי טק ששגשוג כדוגמתה לא נראה כאן מעולם. לך תבין את העובדה שבאופן די קונסיסטנטי  לסקרים בשנים האחרונות קרוב לשמונים אחוז מן הישראלים מדווחים כי הם מאושרים בחייהם במדינת ישראל . מאידך, התמונות בדפי העיתונים נעשות עקובות מדם ומפלס הקיטורים הלאומי, האלימות והאפתיה ואיתם גם המוכנות להתגייס ליחידות העילית רק בעליה...
מי בכלל יכול לתפוס מה שקורה לנו כאן? מעצמה צבאית וטכנולוגית לצד "מדינת ארקדיה" כמו שכינו עיתוני הבוקר את מהלכו האחרון של גאידאמק למיגון שדרות. איך אפשר בכלל ליחס שמץ של רציונאליות למה שעובר עלינו כמדינה בשנה אחת, בחודש אחד, בשבוע אחד, לא כל שכן בעשור? האם אי פעם נפסיק להיות מדינה מיתולוגית, פוקסיונרית, עתירת ניסים ו"יהיה בסדר" ?
אולי התחלה צנועה תהיה כאן היום... ודאי נצטרך לעדכן אותה בעוד יומיים...
בעוד שבועיים וחצי יצא צוות חינוכי מן המחלקה לחינוך ואני בתוכם להיפגש ולדון במשך יומיים עם נציגי שתים עשרה הקהילות הגדולות ביותר בארה"ב בשאלה כיצד יחגגו הקהילות שלהם את שנת ה 60 לישראל?
כמה לא מפתיע יהיה לגלות שהם יפענחו עוד לפני מדינת ישראל איך יראו החגיגות. כמו שפורים הוכרז בשושן וירושלים קיבלה וקיימה. כי ממשלת ישראל אכן הקצתה 100 מליון ₪ לחגיגות ואף ביקשה ממנכ"ל הקאמרי להכין תוכנית מסודרת, אך היא כרגע  עסוקה בלחקור את עצמה לדעת, מאשרה את תוכנית החגיגות ,אך שבועיים אחר כך משליכה אותה לפח, מתכוננת במרץ לקיץ נוסף בעזה או בצפון (תלוי מה יתחמם קודם ואם שביתת הסטודנטים תסתיים) ,משרד החינוך עסוק בפלונטר עם המורים ובמכות עם הסטודנטים והכסף לחגיגות תקוע בין החשב למנכ"לי המשרדים השונים. אגב, על כל חגיגת הברדק הזו מנצח כרגע  הממונה הנוכחי מטעם ממשלת ישראל על חגיגות ה 60, שהוא הממונה הרביעי במספר בתוך שבעה חודשים ,כבוד השר ראלב מג'אדלה.
אחי ואחיותיי הישראליים ,מזכיר לכם משהו? תחושה של בית, מה? לי זה מזכיר את הפארסה של חגיגות יובל החמישים. מה שנשאר בזיכרוני מאותן חגיגות זה בליל של פיגועים רצחניים וממשלה שכמעט נופלת בגלל תחתוני הגעאטקס שלבשו או לא לבשו רקדני להקת בת שבע. ונביאים בשער שתובעים בקול את עלבונה של הקריאה המקראית "בשנת היובל הזו וקראתם דרור לכל הארץ,ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" .
מאוד היתי רוצה שהדבר לא יישנה אבל לצערי כנראה שאתבדה. לתכנן חגיגות ברמה הלאומית לא יודעים פה. אולי לא יכולים? יש אומרים שרק רון חולדאי עשוי להוכיח שזו לא בעיה גנטית בדי- אן- אי  התרבותי שלנו כעם ושהפאבים, החופים והקרקסים של תל אביב יוכיחו זאת בחגיגות ה 100 ליסודה. עוד נראה. כך או אחרת, בכל בוקר כשאני מגיע לשולחן העבודה שלי אני מנסה להתמודד עם שאלתו של עמיתי לעבודה ד"ר מ., שאמר לי כבר לפני כמעט שנה, עת קיבלתי את תפקיד ריכוז תוכניות וחגיגות שנת ה 60 לישראל :  "בחייך, איתן, מה חגיגות, מה? מה יש כבר לחגוג? מה, אתה לא קורא עיתונים? אנחנו בעצמנו לא יודעים איך לחגוג, אז שנלמד את יהודי התפוצות?!"

מאז וכל יום אני עונה לעצמי ולמ.. כן, מ. אני קורא עיתונים. אבל ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל, כשעמדתי זו השנה ה-14  ברציפות ליד קברו של חברי הטוב, רכז השב"כ נועם כהן ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים ברמאללה, ראיתי שוב מסביבי את ישראל - שמרשה לעצמה, פעם אחת בשנה, להבליח לדקה אחת החוצה ולהגיד משהו עמוק על עצמה לכל השנה. בדקה אחת של דומיה ואחדות, בקול דממה דקה שמחבר זיכרון אישי ולאומי מבטאת החברה הישראלית משהו ממקורות עוצמתה.
וזה  גם מה שאנסה לומר לכל שותפינו במפגש הקהילות בצפון אמריקה. שישראל יודעת לזכור. שהיא יודעת לגייס את כל הכישרונות התרבותיים והעוצמה הסמלית שלה סביב הזיכרון. שהמשוררים כותבים ומטחי הכבוד נורים, שנואמי הנאומים מתאמצים כל שנה יותר ושבתפילת היזכור מזכירים כבר גם את בנותינו ולא רק את בנינו הנופלים. אגיד להם שבעיני ישראל היא כל כך יהודית במימד הזה ולא יועילו לה הכחשותיה. ואגיד בנאיביות השמורה לאוהבים, שאם אנו רוצים לתור אחר האפשרות לחגוג משהו עלינו לחזור עמוק אל תוך תהומות הזיכרון הלאומי, התרבותי והדתי הייחודי שלנו ומשם לדלות כוחות להתחדשות ,לשאול את עצמנו: איך מכאן, מן המקום העמוק והאותנטי הזה, אנחנו מתחברים ומחברים מחדש לישראל - בה אנו שואפים לחיות ושאת קיומה עוד נלמד לחגוג. אין לי ספק שחלק ממפתח ההתפענחות שלנו כישראלים מצוי גם בידם ובמפגש עימם.

אם שר ההיסטוריה יכול לסייע במשהו, הרי עשה זאת בכך שזימן את שנת השישים לישראל עם שנת השמיטה. מריאנה ואנוכי עמלים על חיבור שקראנו לו "שומטים בשישים", ובו נרצה לבחון בעזרת מספר כותבות וכותבים, מה בשנת השישים של מדינת ישראל יכולה המדינה לשמוט מאחיזתה? איך ניתן ליצר כאן שינוי אקולוגי גם באיכות החיים, גם באיכות הסביבה וגם באקולוגיה החברתית, תוך בחינה מעמיקה של  שאלות צדק חברתי מחודש וצמצום הפערים ביחסי הכוחות העכשווים? מה, כמו בשנת השמיטה, צריך להישמט ולהיפרם במבנה הקיים כדי שניתן יהיה לזרוע זרעים של התחדשות לקראת העשור הבא?

את ההתחלה נתחיל כאן היום בצנעה. נצא לדרך ונבחן את ישראל ואת ישראליותינו בראי העשור שהיהץ לא המלאכה עלינו לגמו,ר אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. לכן, הזמנו לכאן דוברות ודוברים מפוכחים ורהוטים ועל מלאכת ההנחיה הפקדנו את עמנואל הלפרין  ואמי בוגניםץ נקווה שנעשה ונשכיל. בהצלחה.

איתן אלירם